Utilisateur:Gilen/Halakhot Beit Habeh'ira - Pereq VI
Texte original modifier
ב ומהלך כל עזרת נשים בשווה; ועולה ממנה לעזרת ישראל, שהיא תחילת העזרה, בחמש עשרה מעלות, רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה.ה
ג ומהלך כל עזרת ישראל בשווה; ועולה ממנה לעזרת הכוהנים במעלה גבוהה אמה, ועליה דוכן יש בו שלוש מעלות, רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. נמצאת עזרת הכוהנים, גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה.ה
ד ומהלך כל עזרת כוהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשווה; ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות, רום כל מעלה חצי אמה ושלחה אמה. והאולם וההיכל, כולו בשווה.ה
ה נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית, עשרים ושתיים אמות; וגובה שער הר הבית עשרים אמה. לפיכך העומד כנגד שער המזרח, אינו רואה פתח ההיכל; ומפני זה, עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך, כדי שיהא העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל, בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל.ה
ו ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים, ששם הלויים נותנין הכינורות והנבלים והמצלתיים וכל כלי השיר; ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכוהנים, היו הלויים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן.ה
ז הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול--אם היו גגותיהן שווין עם קרקע העזרה--תוכן חול, וגגותיהן קודש; ואם אינן שווין--אף גגותיהן חול, שהגגות והעלייות לא נתקדשו. לפיכך גגים אלו--אין אוכלין שם קודשי קודשים, ולא שוחטין קודשים קלים.ה
ח היו בנויות בחול ופתוחות לקודש--תוכן קודש לאכילת קודשי קודשים, אבל אין שוחטין שם קודשים קלים; והנכנס לשם בטומאה, פטור; וגגותיהן, חול לכל דבר. [ט] המחילות הפתוחות לעזרה, קודש; והפתוחות להר הבית, חול. החלונות ועובי החומה כלפנים--בין לאכילת קודשי קודשים, בין לטומאה.ה
ט [י] בית דין שרצו להוסיף על ירושלים, או להוסיף על העזרות--מוסיפין; ויש להם למשוך העזרה עד מקום שירצו מהר הבית, ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו.ה
י [יא] אין מוסיפין על העיר, או על העזרות--אלא על פי מלך, ועל פי נביא, ובאורים ותומים, ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים: שנאמר "ככול, אשר אני מראה אותך . . . וכן, תעשו" (שמות כה,ט), לדורות; ומשה רבנו, מלך היה.ה
יא [יב] וכיצד מוסיפין על העיר: עושין בית דין שתי תודות, ולוקחין לחם חמץ שבהם, והולכים בית דין אחר שתי התודות, ושתי התודות זו אחר זו; ועומדין בכינורות ובנבלים ובצלצל, על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן שבירושלים, ואומרין "ארוממך ה', כי דיליתני . . ." (תהילים ל,ב), עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם. ואוכלין שם לחם תודה אחת משתי התודות, והשנייה נשרפת. ועל פי הנביא--שורפין את זו, ואוכלין את זו.ה
יב [יג] וכן אם הוסיפו על העזרה, מקדשין אותה בשיירי המנחה: מה ירושלים, התודה שנאכלת בה מקדשתה--אף העזרה, שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן; ואוכלין אותן בסוף המקום שקידשו. יג [יד] כל מקום שלא נעשה בכל אלו, וכסדר הזה--לא נתקדש קידוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכר הוא שעשה; ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה: בקדושה ראשונה שקידשה שלמה--שהוא קידשה העזרה וירושלים לשעתה, וקידשה אותן לעתיד לבוא.ה
יד [טו] לפיכך מקריבין הקרבנות כולן, אף על פי שאין שם בית בנוי; ואוכלין קודשי קודשים בכל העזרה, אף על פי שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה; ואוכלין קודשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים, אף על פי שאין שם חומה: שקדושה הראשונה קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא.ה
טו [טז] ולמה אני אומר במקדש וירושלים, שקדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא: לפי שקדושת המקדש וירושלים--מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים.ה
טז אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם--בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה--הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.ה
Traduction française modifier
1. 1. Tout le Temple n’était pas sur un plateau, mais sur la montagne: lorsqu’un homme entrait par la porte orientale du Mont du Temple, il marchait jusqu’à la fin des fortification à plat; puis il montait des fortifications vers le Parvis des femmes par 12 marches, la hauteur de chaque marche [étant] d’une demie coudée et sa profondeur [étant] d’une demie coudée.
2. Et il traversait tout le Parvis des femmes à plat; puis il montait de là vers le Parvis d’Israel, qui est le début du Parvis, par 15 marches, la hauteur de chaque marche [étant] d’une demie coudée et sa profondeur [étant] d’une demie coudée.
3. Et il traversait le Parvis d’Israel à plat; puis il montait de là vers le Parvis des Prêtres par une marche d’une hauteur d’une coudée, et au-dessus il y avait une esplanade [avec] 3 marches, la hauteur de chaque marche [étant] d’une demie coudée et sa profondeur [étant] d’une demie coudée. Il se trouve que le Parvis des Prêtres [était] à une hauteur de 2 coudées et demie au-dessus du Parvis d’Israel.
4. Et il traversait tout le Parvis des Prêtres et l’Autel, et entre le Ulam et l’Autel [c’était] plat; puis il montait de là au Ulam par 12 marches, la hauteur de chaque marche [étant] d’une demie coudée et sa profondeur [étant] d’une demie coudée. Et le Ulam et le Heikhal [étaient] totalement plats.
5. Il se trouve que la hauteur du sol du Heikhal au-dessus du sol de la porte orientale du Mont du Temple, [était à] 22 coudées; et la hauteur de la porte orientale du Mont du Temple [était de] 20 coudées. C’est pourquoi celui qui se tient à la porte orientale, ne voit pas l’entrée du Heikhal; et devant cela, on fit un petit mur au dessus de cette porte, afin que celui qui se tient sur le Mont des Oliviers voit l’entrée du Heikhal, lorsque l’on asperge le sang de la vache contre le Heikhal.
6. Et il y avait là des salles en dessous du Parvis d’Israel, dont les ouvertures [étaient dirigées] vers le Parvis des femmes, car là les Lévites mettaient les Kinnorot, les harpes, les cymbales et tous les instruments de musique; et sur l’esplanade qui montait du Parvis d’Israel vers le Parvis des Prêtres, se tenaient les Lévites lorsqu’ils chantaient sur les Sacrifices.
7. Les salles construites dans le Saint [qui avaient leur] ouverture [en direction de la partie] profane – si leur toit était en alignement avec le sol du Parvis – leur intérieur était profane, et leur toit était sacré; et si il n’était pas en alignement – même leur toit [était] profane, car les toits et les parties supérieures ne les sanctifient pas. C’est pourquoi ces toits – on n’y mangeait pas ce qui est éminemment saint, et on n’y égorgeait pas les simples Sacrifices.
8. Les constructions construites dans [la partie profane] et [dont] les ouvertures [étaient dirigées] vers [la partie] Sacrée – l’intérieur était sacré pour la consommation de ce qui est éminemment saint, mais on n’y égorgeait pas les simples Sacrifices; et celui qui y entrait en état d’impureté, était exempt [de faute]; et leur toit était profane en toute choses. [9] Les cavités ouvertes [en direction] du Parvis sont sacrées; et celles ouvertes [en direction] du Mont du Temple sont profanes. Les fenêtres et l’épaisseur du mur qui sont en face – entre [l’endroit où] on mange l’éminemment saint et l’impureté.
9. [10] Le Tribunal qui veut ajouter à Jérusalem, ou ajouter au Parvis – qu’il ajoute; et il [peut] étirer le Parvis jusqu’à l’endroit qu’il souhaite du Mont du Temple, et étendre les murailles de Jérusalem jusqu’à l’endroit qu’il souhaite.
10. [11] On ajoutera pas à la ville, ou aux Parvis – sauf par décret du Roi, ou par décret d’un Prophète, ou par [signe] des Urim et Tumim, ou par décret du Sanhédrin composé de 71 anciens: comme il est dit "Comme tout ce que je te montrerai…et ainsi tu agiras" (Shemot 25:9), pour les générations; et Moshe notre Maître, était un Roi.
11. [12] Comment ajoute-t-on à la ville? Le Tribunal fera deux offrandes de remerciements, et prendra du pain levé avec lui, et le Tribunal marchera derrière les deux offrandes, et les deux offrandes [seront] l’une derrière l’autre; et on se tiendra [avec] des Kinnorot, des harpes et des cymbales, à chaque coins et sur chaque pierre qui sont dans Jérusalem, et on dira "Je T’exalterai, Eternel, car Tu m’as relevé…" (Tehilim 30:2), jusqu’à ce que l’on arrive finalement à l’endroit que l’on consacre et on s’y tiendra debout. Et on mangera là un pain d’offrande des deux offrandes, et le second sera brûlé. Et par décret d’un Prophète – on brûlera l’un, et on mangera l’autre.
12. [13] Et ainsi, si l’on ajoute au Parvis, on le sanctifiera par les restes d’oblation: ce qui est mangé à Jérusalem par les pèlerins – même le Parvis, les reste des oblation qui n’a pas été mangé mais qui est là [car] les pèlerins se sont sanctifiés par elles; et on les mangera finalement à l’endroit que l’on sanctifie.
13. [14] Tout endroit où il n’est pas fait de cette façon, et dans cet ordre – il ne sera pas sanctifié par le Qiddush entier. Et c’est ce qu’Êzra fit, deux offrandes, rappelle-toi qui l’a fait; et l’endroit ne fut pas sanctifié par ses actes, car il n’y avait là pas de Roi ni d’Urim et de Tumim. Et par quoi est-il sanctifié? Par la première Sanctification que fit Shelomo – car il sanctifia le Parvis et Jérusalem en son temps, et il les sanctifia entièrement, même les édifices qui n’était pas construits; et on mangeait ce qui était éminemment sait sur tout le Parvis, même lorsqu’il était détruit et qu’il n’était pas entouré de barrière ; et on mangeait les simples sacrifices et la deuxième dîme dans tout Jérusalem, même là où il n’y avait pas de murailles: la première sanctification avait sanctifié en son temps, et avait sanctifié pour le futur à venir.
15. [16] Et pourquoi dis-je dans le Temple et dans Jérusalem? Parce que la première sanctification les a sanctifié pour le futur à venir, et par une sanctification d’une autre terre qu’Israel au sujet de la Septième année et des dîmes et lorsque l’on en sort, cela ne sanctifie pas pour le futur à venir: comme la sanctification du Temple et de Jérusalem – à cause de la Shekhina, et la Shekhina n’a pas de cesse. Et c’est ce qu’il est dit "Et je dévasterai vos sanctuaires" (Wayiqra 26:31); et les H’akhamim ont dit, bien qu’il soient dévastés, par la sainteté ils se dressent debout.
16. Mais ce sont des obligations que la Septième année et les dîmes, à moins qu’il y ait une grande conquête; parce qu’on a été enlevé à la Terre [d’Israel] – les conquête annule et exempte de la Torah, des dîmes et de la Septième année, car ce n’est pas la Terre d’Israel. Parce que Êzra est monté [en Terre d’Israel] et a sanctifié, on ne sanctifie en temps de conquête que les possessions que l’on a acquis là; c’est pourquoi tout endroit qui fut acquit par les immigrants à Babel, et qui fut consacré par la seconde sanctification d’Êzra – il est sanctifié ce jour, même s’il est enlevé de la Terre [d’Israel], et il est redevable de la septième année et des dîmes, selon ce qui est expliqué dans les Lois de la Torah.